בשעת כאב, בשעת מר,
מי ירחם, מי יקרב כל כך,
לחמם את הלב, להבין
כי לא כל לשון תוכל למלא את הצמא.
אם רק כוח ורצון יימצא,
להזיז את ההר המסתיר שמש,
זו שתזרח אלינו, בושה ולבוש,
אנחנו שרידי אור שלא כבה.
זעקות ייאוש – “מי עשה זאת?”
העולם היה פעם פתוח ונועז,
טיפשות ושקר נוכחים מאז ומתמיד,
אנו לבד כמות שטרם היינו.
האם להאמין לאגדות שקריות,
כשמסכות מול האמת מוצגות?
עצבות ופגמים משוטטים חופשי,
סתר קנאתך תחת מסכה כבדה.
הגן המת עוטף את העבר,
אל אדמה מתה יורד כל רע,
דמעות כאב שורשות חלשות,